הזוהר הקדוש מכנה את איבר ההולדה "סיומא דגופא", כלומר: סיום הגוף, המקום הנמוך ביותר שבו מקנן היצר החזק ביותר. בתרבויות שונות נפוץ דימויו של היצר הזה לנחש, המגיח ממקומות בלתי צפויים וממית בנשיכתו, אולם כל תרבות מתמודדת עמו בצורה שונה. הנצרות, 'אם' החשיבה המערבית, משתדלת לדחוק אותו אל מרתפי הנפש העמוקים ביותר, בתקווה שלא תהיה לו תקומה מתוכם; תרבות המזרח מבקשת להשתיקו באמצעים רוחניים וגשמיים שונים ומשונים; אולם היהדות אינה נוקטת לא כך ואף לא כך.
מן הספרים הפנימיים אנו למדים כי מקום היצר הגדול ביותר הוא גם המקום היחיד שבו ניתן לנברא הכוח לברוא, כביכול, להיות כלי ליצירת חיים חדשים. משום כך לא נדחיק אותו ואף לא נשתיק אותו, אלא נתקן אותו בהסרת ערלתו, המעטה החיצוני הגורם לו להיות אטום ומכונס במעגל צרכיו האישיים והגופניים, לראות בו עצמו את חזות הכל ולשכוח את ההקשר הגדול והנשגב שמתוכו ניתנו לו חייו שלו ומכוחו הוא נעשה שותף להבאתם של חיים חדשים לעולם. מתוך עומק המבט הזה ניתן טעם חדש בקריאת "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד" בעת הברית. השם אחד – ובתוך אחדותו מוצאים כל כוחותינו, נטיותינו ויצרינו את מהותם העצמית ואת תפקידם האמיתי.
