תורת אמת

פרטים

כניסות: 2276

וכתב האברבנאל בספרו (מצמיח) [משמיע] ישועה דשורש הדבר של כריתות הברית, דבנוהג שבעולם הוא כששני מלכים כורתים ברית לתווך האהבה ביניהם ולהיות כל אחד בעזר חבירו וסיוע של חבירו, אז שותין כל אחד כוס יין וכל אחד נוקף אצבעו ומורידין טפה של דם בתוך הכוס וכל אחד שותה כוס המעורב בטפת דם של חבירו, וזה הדבר מורה שמערבין את דמם, הוא החיות שלהם, כי הדם הוא הנפש (דברים יב, כג), להיות להם לב אחד ויהיה בהם אחדות, וכל אחד מחויב ליתן דמו ולמסור נפשו עבור חבירו, זהו הכריתות ברית. והנה מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא (עי' ברכות נח א). שמשה רבינו ע"ה רצה לכרות ברית בין ישראל לאביהם שבשמים, אף דלא שייך למעלה כריתת ברית ע"י דם ח"ו, אך משה עשה דוגמא זו כעין רמז במה שלקח חצי הדם מן השלמים וישם באגנות, דהוא מרומז נגד ישראל, וחלקם, דהנה כתיב (שיר השירים ז, ג) שררך אגן הסהר, דזה קאי על סנהדרין (סנהדרין לו ב). וחצי הדם זרק על המזבח, זהו חלקו של מעלה כביכול. ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם, ברית שיהיה אהבה בין כנסת ישראל לבורא כל העולמים, שהוא יתברך יזכור אותנו וישפיע לנו צרכינו ואנחנו נהיה דבוקים בו ולהוסיף כח בגבורה של מעלה:

[תורת אמת שמות לשבת פרשת שקלים]

פרטים

כניסות: 2130

במדרש בפרשת אמור (ויק"ר כח, ו) אל תהי מצות עומר קלה בעיניך שהרי אברהם לא זכה לירש את הארץ אלא בזכותה שנאמר [בראשית יז, ט] ואתה את בריתי תשמור זו מצות עומר. והוא תמוה, דמה שייכות יש מצות עומר לברית. אך יש לומר על דרך פנימי, דהנה לכאורה יש לדקדק, דהלא הוא דכר, ושמירה הוא לשון נוקבא (זהר בראשית מח ב), והאיך אמר ואתה [את] בריתי תשמור. אך דבאמת ידוע דמילה הוא מורה על התגלות החסדים (שם ויקרא יד א) והארת הוי"ה הקדוש (תקוני זהר, תקון ע, קלא א), כמו דנרמז מ'י י'עלה ל'נו ה'שמימה (דברים ל, יב) ראשי תיבות מיל"ה (בעל הטורים שם), שע"י כריתת הערלה ופריעה נתגלה החותם הקדוש ומאירין החסדים. אך מקודם צריך האדם להכין את עצמו להיות כלי לקבל החסדים, והעומר הוא הכלי והמדה, כמו שכתוב (שמות טז, לו) והעומר עשירית האיפה היא, וא"כ הכוונה בספירת העומר הוא שצריך ליתן הארה להכלי, והיינו שמטהרין הגבורות, שע"י שאדם מטהר מדותיו ומחשבותיו ומצמצם עצמו מה לעשות ומה שלא לעשות, וזהו גבורה מה שמגבלין הדבר, וישראל כשיצאו ממצרים היו צריכין לספור ולעשות כלי שיהיו כולם מוכשרין לקבל התורה, דעדיין לא הגיעו לבחינת האותיות, הוא הא"ב, עד ימי חג השבועות דהיו מקריבין שתי הלחם מן החטה, דחטה בגימטריא כ"ב אותיות. ולכך היו צריכים להקדים העומר, דהוא שעורה, דהיה להם יניקה מאותיות מנצפ"ך, דב' פעמים מנצפ"ך גימטריא שעור"ה, דהוא רומז על הגבורות (פרי עץ חיים, שער העמידה פי"ח), ואנו צריכין להמתיקן וליתן ספירה והארה להעומר. וכמו כן באברהם, דקיים מצות מילה שזכה להתגלות החסדים ולהארה של הוי"ו, אך לכל זאת בודאי [היה] צריך להקדים להברית בחינת שמור, דהיא נוקבא, שמרמ(י)ז על הדין ועל הצמצום, שהכין את עצמו וטיהר את גופו ואיבריו להיות כלי מוכשר לקבל הארה הנ"ל, כמו שאנו מכוונין בכוונת הספירה לקבל אח"כ ברית התורה בחג השבועות, ודא ודא אחת היא, דעל המילה נכרתו י"ג בריתות (ברכות מט א), והעומר היה צריך להיות מנופה בי"ג נפה (מנחות סו א), בגימטריא ע"ב ס"ג, כי הם מרמזין על דבר אחד, כנודע להבאים בסוד ד', והבן: ועיין עוד אוהב"י (אמור):

[תורת אמת ויקרא רמזי ספירת העומר וחג השבועות]