שו"ת יביע אומר חלק ז - יו"ד סימן כג ד"ה ב) והנה
ב) והנה בעל העיטור הנ"ל סמך סמיכה בכל כחו על דברי רב עמרם גאון (והוא בסי' לח דנ"ח ע"ב), בענין הבדלה של מוצאי שבת, שכתב, שאחר שחותם בא"י המבדיל בין קודש לחול, אומר, אשבעית עלך פורה שר של שכחה וכו', ונח מצא חן בעיני ה', ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו, ומזמור שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וכו', ואח"כ אומר, או"א החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים לקראתינו לשלום וכו', (עד סוף התפלה), "ושותה מלא לוגמיו ומטעים את בני ביתו". ע"כ. ורבי יצחק בן גיאת בספר מאה שערים (עמוד טו) הביא כל זה ככתבו וכלשונו. וכן הוא ג"כ בסידור רש"י (עמוד רסא סימן תקכג). וכן הועתק בטור א"ח (סי' רצ"ט). ע"ש. ובמחזור ויטרי (עמוד קטו סי' קנ) כתב, וקודם שיטעום מכוס ההבדלה אומר אשבעית עלך וכו', (וכל הפסוקים והתפלה של החל עלינו וכו'). וסיים "וקודם שיבדיל יגמור הכל כאשר כתבתי, הנה אל ישועתי וכו', ומבדיל". ולכאורה דבריו סותרים זה את זה, שהתחיל בלשון וקודם שיטעום אומר וכו', וסיים שקודם שיבדיל יגמור הכל, וכבר עמד על זה הרה"ג המו"ל מהר"ש הורוויץ, וכתב שהפסוקים ותפלת החל עלינו יאמר קודם שיבדיל, ואילו אשבעית עלך יאמר אחר ההבדלה קודם שיטעום מכוס ההבדלה. ע"ש. ודבריו דחוקים, שאם באמת חושש המחזור ויטרי להפסק, גם נוסח אשבעית עלך היה לו להקדימו קודם ההבדלה, ואם לאו גם הפסוקים ותפלת החל עלינו יאמר לאחר ההבדלה קודם טעימה, כדברי רב עמרם גאון ודעימיה. ויותר נראה מ"ש הרה"ג מהרא"ל פרומקין במגן האלף (דף נ"ח ע"ב) וזת"ד, והאמת הברור לדעתי שמתחלה העתיק המחזור ויטרי דעת הגאון, שאומר התפלה והפסוקים אחר ברכת ההבדלה קודם שיטעום, דס"ל התפלה ופסוקים לא הוו הפסק, ודכוותיה אשכחן בברכת המילה שאחר ברכת אשר קידש ידיד מבטן, אומר או"א קיים את הילד הזה וכו', ולא חשיב הפסק קודם טעימה, ולבסוף כתב דעת עצמו שיאמר כל הפסוקים והתפלה לפני שיבדיל, כי כן דרכו של המחזור ויטרי בכל הספר, להביא תחלה דברי רב עמרם גאון, בלי הזכרת שמו, ואח"כ להביא את דעתו. וכן מנהגינו לומר התפלה והפסוקים קודם ההבדלה, דהכי עדיף שלא להפסיק בין הברכה לטעימה. ע"כ. וז"ל הארחות חיים (הל' הבדלה סי' ב' דף ס"ח ע"א): "ויש אומרים או"א החל עלינו וכו' בין הבדלה לשתיה, ומוסיפים פסוקים שמועילים לחכמה ולביטול השכחה, ולאו שפיר למעבד הכי, לאפסוקי בין הברכה לשתיה, והמפסיק צריך לחזור ולברך, ונקרא פושע, ומוציא שם שמים לבטלה, ולא נפיק ידי הבדלה, אלא אומרם קודם הבדלה או לאחר שישתה כוס הבדלה. ע"כ. ורבינו אשר בן חיים בספר הפרדס (עמוד קב) אחר שכ' שנהגו להתפלל על התינוק או"א קיים את הילד הזה וכו', כ' וז"ל: וא"ת היאך יכול להפסיק בין הברכות ובין השתיה בתחנונים, יש מי שתירץ דתחנונים לא הוו הפסקה כהבדלה דרב עמרם וכו', ויש מי שפירש שכיון שנתן בפי התינוק לא הוי הפסקה, ויש מי שאומר שאינו רשאי לומר תחנונים קודם שישתה, כלומר שאחר שבירך כורת הברית ישתה מן היין, ואח"כ יאמר או"א קיים את הילד וכו'. ע"כ. ולכאורה משמע שדעתו לפסוק כיש אומרים בתרא, דתחנונים הוי הפסק, וכדברי הארחות חיים הנ"ל. ובדבר התירוץ השני דטעימת התינוק מצילה מאיסור הפסק, הנה מרן הב"י (סי' רסה) כ', שטעימת התינוק אינה מוציאתו מידי ברכה לבטלה, כיון דלאו בר חיובא הוא כלל אפילו מדרבנן וכו'. ע"ש. וע' במאירי עירובין (מ' ע"ב) שכתב להדיא כדעת מרן הב"י. וכן העלה הר"ן בתשובה (סימן נב). ושכן פסק הרשב"א. ע"ש. אולם ראיתי להראב"ן (עירובין מ דף קנו סע"ב) שכתב, וא"ת כד מקלע לן מילה בט' באב או ביוהכ"פ היכי מברכינן על כסא, הא לא מצי המברך לשתות, וגם להשקות לתינוק אינו רשאי דילמא אתי למסרך. ונ"ל דמשום הכי הרגילו הראשונים לתת מהיין שבכוס בפי התינוק הנימול בכל ימות השנה, משום ימי התענית האלה, ובתינוק כי האי ליכא למימר אתי למסרך, וגם משום רפואה נותנים יין בפי התינוק וכו'. וא"ת מה היא חשובה טעימה זו להתיר לברך על הכוס, איברא חשובה היא, דהא טעימת הכוס אינה אלא משום גנאי של הכוס, שלא יאמרו שלא לצורך היא ברכה זו, וכי חזו דמטעימין התינוק ליכא גנאי. ע"כ. והרב ר' דוד אבודרהם (הל' ברכות שער ט דצ"ו ע"ב) כתב, נשאל רבינו יצחק בן גיאת, אם נזדמנה מילה ביוהכ"פ או בט' באב, כוס של ברכה מה יהיה עליו. והשיב, נראה דלא מברכינן על היין כל עיקר, כדעבדינן בדוכתא דלא שכיח ביה חמרא, וחזינן לגאון דאמר מברך על היין ומניחו עד לערב ושותה, ואנן לא ס"ל הכי, דקי"ל המברך צריך שיטעום, והכא לא אפשר, דהיכי לעביד, ליבריך עליה ולא לטעום, המברך צריך שיטעום, ליטעמיה לינוקא חיישינן דילמא אתי למסרך. לינחיה עד לאורתא, הא קי"ל צריך למטעמיה מקמי דלישתעי, ואי אשתעי מקמי דלטעום צריך למהדר ולברוכי, ואי לא הדר ומברך אשתכח דשתי בלא ברכה, ואי הדר ומברך, הויא קמיתא ברכה שאינה צריכה, הילכך לא אפשר, ומהלינן ליה בלא כוס. ע"ש. גם בעל העיטור (הל' מילה דנ"ג ע"ב) כתב, והיכא דאיקלע מילה בתעניתא, אשכחן לרבוותא קמאי דאמרי שמברך על הכוס, ומנהגנו להניחו עד למוצאי יוהכ"פ ואמו של התינוק שותה אותו, ואע"ג דאיכא למימר לטעמיה לתינוק שלא הגיע לחינוך, איכא למימר שאין צריך, אלא הכי הוא המנהג, מאי אית לך למימר, דילמא משתפך, אין מבטלין מנהג משום כך. ולא נהירא לן, דאטו כי נהגו במקום איסור מי שבקינן להו, והכא האיכא איסורא, דכיון דמשתעי ביני וביני מקמי דלטעום, בעי לברוכי ברכה אחריתא, וקמייתא הויא ברכה שאינה צריכה, להכי מסתברא לן דביוהכ"פ וט' באב לא מברכין אכסא כלל. ע"ש. וע"ע באוצר הגאונים (עירובין מ סי' פג ופד) שהביא תשובת רב האי גאון שכתב כסברת רבוותא קמאי, דהכי נהיגי רבנן דמנטרין ליה לכסא עד דנפיק יומא דכפורי וכו', ע"ש. ובע"כ צ"ל שדעת הגאונים כדברי ראב"ן שאין הטעימה מהכוס אלא משום גנאי, ומדינא שרי בלא טעימה, ומשום הכי היו מניחים אותו עד לערב, ואע"פ שהיו מפסיקים בין הברכה לטעימה, כיון שאינו מן הדין אלא משום גנאי, שפיר דמי. וע' בארחות חיים ח"ב (עמ' יג) שהביא מחלוקת בעל העיטור והגאונים הנ"ל, וכן הוא בשבולי הלקט (הל' מילה סי' צ דף קפח סע"א). ע"ש. ושוב ראיתי להגאון בית מאיר יו"ד (סי' רסה), שהעיר על מ"ש מרן הב"י לדחות בשתי ידים הסברא דמהניא טעימה של התינוק הנימול שכיון שאינו בר חינוך כלל אכתי הוי ברכה לבטלה. והשיג על זה ממ"ש הראב"ן הנ"ל וה"ט משום דברכה לבטלה בודאי ליתא בכה"ג, כיון שנתקנה על כוס יין, ואין הברכה אלא שבח לבורא עולם שברא פרי הגפן לקדש עליו ולברך ברכת המילה, וזהו צרכו לא פחות מצורך השתיה. ואפשר יותר, שאין הטעימה אלא משום גנאי לכוס, וכן מוכח בפי' רש"י עירובין (מ ב) וז"ל: ליתבי לינוקא לשתותו, דהאי המברך צריך שיטעום דקאמר לאו דוקא קאמר על המברך, שהוא הדין אם שתו אחרים שפיר דמי, דטעמא דמילתא משום שגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו ותהא ברכת בפה"ג שלא לצורך, ומכי טעים ליה אחרינא שפיר דמי. ופשט דבריו כדברי ראב"ן. וכן הבין החכם השואל בתשובת הר"ן (סי' נב) מדברי רש"י, והר"ן דחה דבריו ופירש כוונת רש"י בענין אחר, אולם מלבד שלשון רש"י לא סובל פירושו, ועוד יש לתמוה וכו', א"ו שאין כוונת רש"י אלא כהראב"ן. ואף דעת התוס' (פסחים קו א) נראה כן, וכן דעת הלבוש שהובא במג"א (סי' רעא ס"ק לב), ומה שהשיג עליו המג"א ומביא ראיה מעירובין, לע"ד ליתא וכו', אלא ודאי דמשמע מכל הפוסקים הנ"ל שאין הטעימה מעכבת בכוס הקידוש וברכת המילה וכו'. וסיוע לדבריו מדברי הגאונים הנ"ל. אלא דמ"מ מידי מחלוקת הפוסקים לא יצאנו. והרי זה כמבואר.