הדפסה

IMG_0806-1 "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב", מכריז המוהל קודם שייגש למלאכתו. מדוע דווקא מצווה זו, הכרוכה בכאב ולעתים אף בדאגה, מעוררת בנו שמחה גדולה כל-כך?

שמחה היא מן התחושות הקשות להגדרה, וכמותה גם הקצה הנגדי שלה – העצבות. לא פעם אנו חשים שסתם שורה עלינו הרוח, או להפך – יש לנו 'מצב רוח'.

אבל לאמיתו של דבר מושפעים מצבי הרוח שלנו מתחושותיה העמוקות של נשמתנו, שכל תנודה במצבה משגרת הדים אל פני השטח – אל המודעות החושבת והמרגישה – ומשפיעה עלינו גם מבלי שנדע.

העצבות – כל עצבות – מתעוררת כאשר הנשמה תובעת את סיפוקה ואינה נענית. השמחה – כל שמחה – נולדת כאשר הנשמה מקבלת בדיוק את מה שהיא צריכה.

לכן, אין לנשמה שמחה גדולה יותר משמחת הברית, שהיא עבורה התגשמות כל חפץ ומשאת לב.  במעמד הברית מתקשר התינוק בברית של אהבה עם ה' יתברך, ובאור הקשר החדש הזה זוכים גם הנוכחים כולם לחידוש בריתם שלהם. צינורות סתומים נפתחים, נרות שאורם דעך שבים להאיר, אוצרות נשכחים שבים ומתגלים והנשמה מחוללת משמחה. אין לנו קרבה גדולה יותר, אין לנו שמחה גדולה יותר.