הדפסה
כניסות: 1773


המול ימול (יז, יג). וכתוב במדרש רבה פרשה מ"ט (פיסקא ב) 'דיו לעבד להיות כרבו'. ורבים מדקדקים בזה. והנראה, כי הכלל, כי 'אמירה' הוא לשון לבוש, כמאמר הכתוב (איכה ב, יז) 'בצע אמרתו', וכתוב ברש"י: בזע פורפירא דיליה (עי' איכ"ר א, א). הכלל, השם יתברך ברא עולמות במאמר (אבות פ"ה משנה א), דהיינו שהתלבש עצמו בלבושים בכדי לברוא העולם, אבל מהות הבורא יתברך אינו מושג לשום נברא בכל העולמות. ודיבור הוא לשון הנהגה, שהוא הבורא יתברך מנהיג העולמות כרצונו, כמאמר חכמינו ז"ל (סנהדרין ח, א) 'דבר אחד לדור'. ומלת 'צו' הוא לשון התחברות, מלשון צוותא חדא, דהיינו מה שהאדם מדבק תמיד ומחבר עצמו להבורא ברוך הוא, כמבואר כי בזה שישראל עושין רצון הבורא יתברך מתפאר עצמו עם ישראל, ואז יש להם התחברות להבורא ברוך הוא, כמבואר בזוהר הקדוש בהקדמה (י, א) על פסוק כי בכל חכמי הגוים כו' 'מאין כמוך' וכו' (ירמיה י, ז), אבל ישראל הם כמוהו, עיין שם. והנה מלת 'צו' צדי"ק וא"ו, כי הוא"ו רומז על התפארת ישראל (זוה"ק ח"ג י, ב), והצדי"ק רומז על התחברות להבורא ברוך הוא, כי על ידי תפארת יש לנו התחברות להבורא ברוך הוא. ובזה היה הטעות של מלכי ישראל, דהיינו ירבעם אחז ומנשה אחאב, כי באמת מתחלה צריכין להיות בהאי"ן, ובהם לא היה הבחינה הזאת, וזה היה הטעות שלהם שלא היו בהאי"ן. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נו, ב) 'אין צו אלא עבודה זרה', כי זה היה הטעות שלהם שלא היו בהאי"ן. והנה הבורא יתברך בעת בריאת העולם הוצרך לצמצם עצמו בכדי לברוא העולמות (עץ חיים שער א ענף ב). והנה בחינות הצמצום הוא בחינות התמעטות, דהיינו לצמצם, שממעט עצמו מכמו שהוא, והוא כריתות הערלה שממעט מכמו שהיה. והנה הברית מרומז על התקשרות, מה שהאדם הוא מקושר להבורא ברוך הוא, והוא בדמיון הצמצום שצמצם עצמו הבורא יתברך בבריאת העולם. וזהו שמרמז המדרש 'המול ימול' - דיו לעבד להיות כרבו כו', לרמוז על בריאת העולם:

[קדושת לוי, בראשית, לך לך]